Should I Stay or Should I Go?

למה השאלה "להישאר או לחזור?" אף פעם אינה באמת רק שאלה גיאוגרפית

להישאר או לחזור?

כמעט כל זוג שחי בחו"ל מכיר את הרגע הזה.

אחד אומר:

"אולי הגיע הזמן לחזור."

והשני עונה:

"אבל רק עכשיו התחלנו לבנות כאן חיים."

או:

"מסוכן לגדל את הילדים שלנו במדינה הזאת."

והשני משיב:

"מי יודע איפה באמת יותר מסוכן בימינו? ומה לגבי כל היתרונות שיש כאן עבור הילדים ועבורנו?"

לפעמים שני בני הזוג חושבים אותו הדבר.

ולפעמים... הם כבר לא מסונכרנים.

אחד כבר עזב את הארץ בלב.

השני עדיין חי עם מזוודה פתוחה.

אחד חולם על מעבר למדינה אחרת והשני מתנגד לשינוי מפחיד כזה בחיי המשפחה.

ואז עולה השאלה:

האם אנחנו בכלל מדברים על אותה השאלה?

במבט ראשון נדמה שהוויכוח הוא על מקום.

ישראל או אנגליה.

כאן או שם.

אבל במחקר שערכתי במסגרת הדוקטורט שלי, כמו גם בעבודה שלי בקליניקה שלי בלונדון כמטפלת זוגית, גיליתי שלרוב זו בכלל לא השאלה.

השאלה האמיתית היא:

איפה אני מרגיש בבית?

איפה אני יכול להיות מי שאני רוצה להיות?

ואיזה חיים אנחנו רוצים לבנות יחד?

החיים שלא נחיה לעולם

הפסיכואנליטיקאי סלמאן אכתר כתב על אחת הפנטזיות שמלוות מהגרים לאורך שנים.

פנטזיית "אם רק..."

(What if...? / If only...)

"אם רק היינו נשארים..."

"אם רק היינו עוברים מוקדם יותר..."

"אם רק הילדים היו גדלים בארץ..."

הפנטזיה הזו מאפשרת לנו להמשיך לנהל מערכת יחסים עם החיים שלא בחרנו.

במהלך הראיונות התרשמתי עד כמה המשתתפים, כמו הזוגות בקליניקה שלי, חיים לעיתים בשני מסלולי חיים במקביל.

במציאות הם בנו חיים באנגליה.

אבל בדמיון הם המשיכו מדי פעם לבקר גם בחיים שהיו יכולים להיות בארץ המוצא.

כולנו חיים קצת בתוך Sliding Doors

זוכרים את הסרט Sliding Doors?

סרט שבו החיים מתפצלים לשני מסלולים שונים בעקבות רגע אחד קטן.

לפעמים נדמה שגם מהגרים חיים כך.

יש את החיים שאנחנו חיים.

ויש את החיים שאנחנו מדמיינים שהיינו חיים אילו בחרנו אחרת.

והדמיון כמעט תמיד נדיב יותר מהמציאות.

הוא לא מספר לנו על הקשיים שהיו נשארים גם אילו לא היגרנו, או על הקשיים שיחכו לנו גם אם נעבור אל "מדינת החלומות".

ומה קורה כשכל אחד חי במסלול אחר?

אחד מבני הזוג מדמיין את החיים בארץ.

השני כבר מרגיש בבית במדינה החדשה.

אחד מתגעגע.

השני פורח.

אחד רוצה לחזור.

השני מפחד לאבד את מה שבנה.

ופתאום הוויכוח כבר אינו על המדינה.

אלא על החלום.

על הזהות.

על השייכות.

ועל העתיד שכל אחד רואה בעיני רוחו.

אולי אין תשובה אחת נכונה

אחד הדברים שלמדתי מהזוגות במחקר, ובעיקר בקליניקה שלי, הוא שלא תמיד צריך למהר לפתור את השאלה.

לפעמים חשוב יותר להבין מה מסתתר מאחוריה.

כשמישהו אומר:

"אני רוצה לחזור."

אולי הוא בעצם אומר:

"אני מתגעגע למי שהייתי."

כשמישהו אומר:

וכשמישהו אומר:

"אני רוצה להישאר."

אולי הוא בעצם אומר:

"סוף סוף מצאתי מקום שבו אני מרגיש בבית."

כשבני הזוג מצליחים להקשיב לשאלה שמתחת לשאלה, השיחה משתנה.

היא כבר לא עוסקת רק בגבולות שעל המפה.

אלא בגבולות הלב.

אולי השאלה החשובה ביותר אינה "איפה נחיה?", אלא "מי נהיה בכל אחד מהמקומות?"

ואולי אפילו שאלה עמוקה יותר היא:

איפה נמצאת הבחירה החופשית שלי?

הפילוסוף סרן קירקגור כינה את התחושה הזו "סחרחורת החופש" (The dizziness of freedom): הרגע שבו אנו מבינים שכל בחירה פותחת אפשרויות חדשות, אבל גם סוגרת אחרות.

הרי כל החלטה היא גם ויתור.

ועד שלא ימציאו כדורי בדולח בסופרמרקט או יחנו לנו דלוריאן בחניה, לעולם לא נדע בוודאות מה הייתה מביאה איתה הדרך שלא בחרנו.

אז בסופו של דבר, אין לנו ברירה אלא לעשות את מה שכולנו עושים שוב ושוב בחיים:

לקפוץ אל הלא־נודע, וביחד להפוך אותו לבית.