הפרדוקסים של ההגירה: איך אפשר להיות מאושרים ועצובים בו זמנית?

כאישה שהיגרה בעצמה (פעמיים) וכמטפלת זוגית העובדת עם זוגות בתהליכי רילוקיישן והגירה, שאלות של בית, שייכות, זהות וזוגיות מלוות אותי כבר שנים.

במסגרת עבודת הדוקטורט שלי בפסיכולוגיה ייעוצית בלונדון חקרתי את חוויית ההגירה מנקודת מבט זוגית ואקזיסטנציאלית. ראיינתי זוגות שהיגרו מרצונם לאנגליה, ביקשתי להבין כיצד הגירה משנה את תחושת הזהות, השייכות, המשמעות והזוגיות שלהם.

אחד הממצאים המרתקים שעלו שוב ושוב אצל הזוגות במחקר (וגם בקליניקה שלי) היה שחוויית ההגירה אינה סיפור של הצלחה או כישלון, אלא חיים בתוך פרדוקסים. שוב ושוב פגשתי זוגות שאהבו את החיים החדשים שבנו לעצמם, ובאותה נשימה התאבלו על מה שהשאירו מאחור.

חוויית ההגירה מלאה בפרדוקסים – מצבים שבהם רגשות וחוויות מנוגדים מתקיימים זה לצד זה.

הפרדוקסים של ההגירה: איך אפשר להיות מאושרים ועצובים בו זמנית?

כשאנשים חושבים על הגירה, הם נוטים לדמיין סיפור פשוט.

או סיפור הצלחה:

"עזבנו את הארץ, עברנו למדינה חדשה, החיים השתפרו."

או סיפור של קושי:

"היה לנו קשה, התגעגענו, איבדנו את עצמנו בדרך."

אבל מתוך המחקר שערכתי על זוגות שהיגרו מרצונם לאנגליה, גיליתי שהמציאות מורכבת הרבה יותר.

הגירה היא חיים בתוך פרדוקס.

אפשר להיות בטוחים שעשינו את ההחלטה הנכונה – ועדיין להתגעגע.

אפשר להרגיש הקלה עצומה – ועדיין להתאבל.

אפשר לאהוב את החיים החדשים – ועדיין לכאוב את מה שאיבדנו בדרך.

להרוויח משהו ולשלם עליו באותו הזמן

אחד המשתתפים במחקר תיאר את ההגירה כנקודת מפנה שבה הבין שהחיים שלו כבר לא תואמים את הערכים שלו.

המעבר למדינה חדשה אפשר לו ולמשפחתו לחיות באופן שמתאים יותר למי שהם רצו להיות.

אבל גם כשהבחירה הייתה נכונה, המחיר היה אמיתי.

משפחה רחוקה.

חברים שנשארו מאחור.

שפה.

תרבות.

תחושת שייכות.

ההגירה לימדה אותי שלא כל אובדן מעיד על טעות. לפעמים אנחנו מתאבלים דווקא על דברים שהיה נכון לעזוב.

להיות חופשיים יותר – ולהרגיש בודדים יותר

רבים מהמשתתפים תיארו תחושת חופש שלא חוו קודם.

פתאום אפשר לבחור מחדש.

איך לגדל ילדים.

איפה ובמה לעבוד.

איזה סוג של חיים לחיות.

מה הערכים וסגנון החיים שמתאים למשפחה שלנו.

אבל החופש הזה הגיע יחד עם בדידות.

כשהמשפחה המורחבת רחוקה, כשהחברים הוותיקים לא נמצאים, וכשאין סביבנו אנשים שמכירים את הסיפור שלנו, כשאין לנו תמיכה פיזית וריגשית זמינה – החופש יכול להרגיש גם מפחיד.

אנחנו מגלים שהצורך להיות עצמנו והצורך להשתייך לאחרים מתקיימים יחד, לעיתים במתח מתמיד.

לאבד חלק מהזהות – ולגלות חלקים חדשים

רבים מהם תיארו תחושה שהם חזרו אחורה כמה צעדים – מקצועית, חברתית או כלכלית – למרות שבפועל עשו צעד גדול קדימה עבור עצמם ועבור משפחתם.

אנשים שהיו מומחים בתחומם הפכו לפתע ל"זרים".

הם נאלצו ללמוד מחדש את כללי המשחק.

אבל לצד אובדן הזהות המקצועית, הופיעה גם הזדמנות נדירה:

לשאול מחדש מי אני.

מה באמת חשוב לי.

ומה אני רוצה לבנות עכשיו.

לפעמים דווקא כאשר החיים מתפרקים מעט, מתאפשר לבנות אותם מחדש באופן מודע יותר.

זוגיות כעוגן

אחד הממצאים המרגשים במחקר היה התפקיד של הזוגיות.

עבור רבים מהזוגות, המעבר לא רק אתגר את הקשר – הוא גם חיזק אותו.

אחת המשתתפות תיארה את ההגירה כ"נישואים שניים לאותו אדם" ומשתתף אחר סיפר שהוא מרגיש שזו "התחלה חדשה" עבורם.

הם נאלצו להמציא את עצמם מחדש כזוג.

לנהל מחדש תפקידים.

לקבל החלטות חדשות.

ולבנות סיפור משותף במדינה חדשה.

כאשר העולם המוכר מתערער, בני הזוג הופכים לעיתים לבית של זה עבור זה.

לחיות בכמה עולמות בו־זמנית

אולי אחד הפרדוקסים העמוקים ביותר של ההגירה הוא השינוי בחוויית השייכות.

רבים מהמשתתפים במחקר תיארו תחושה שהם כבר אינם שייכים לגמרי למקום שעזבו, אך גם אינם שייכים לחלוטין למקום שאליו הגיעו. הם למדו לחיות במרחב ביניים: להיות קצת כאן וקצת שם.

עם השנים הם הופכים לאזרחי העולם הרחב יותר. הם מכירים שפות, תרבויות ודרכי חיים שונות. העולם נעשה גדול יותר, פתוח יותר ומלא אפשרויות. ובו־זמנית, רבים מהם תיארו תחושה שלא ירגישו בבית באופן מלא באף מקום.

הבית הישן השתנה בלעדיהם.

הבית החדש לעולם אינו נושא את כל הזיכרונות שלהם.

במובן מסוים, הם נושאים את הזרות איתם.

לא רק במקומות, אלא גם בזמן.

במהלך הראיונות התרשמתי עד כמה מהגרים חיים בכמה זמנים במקביל. הם נמצאים בכאן ועכשיו, אך גם משווים ללא הרף אל השם ואז. הם חושבים על החיים שהם בונים היום, ובאותה נשימה מדמיינים את החיים שהיו יכולים להיות אילו נשארו בארץ. הם חיים בעתיד שאליו בחרו לצעוד, ובו־זמנית ממשיכים לנהל דיאלוג פנימי עם עבר שלא ניתן עוד לחזור אליו.

אולי זו אחת המתנות ואחת המחירים של ההגירה: היכולת לראות את החיים מכמה נקודות מבט בו־זמנית.

להחזיק יותר מסיפור אחד על עצמנו.

להיות שייכים לכמה מקומות.

ולעיתים גם לאף אחד מהם באופן מוחלט.

אולי הבית חדל להיות מקום גיאוגרפי והופך להיות משהו אחר – מערכת יחסים, משפחה, ערכים, או היכולת לשאת בתוכנו את כל המקומות שבהם חיינו.

אולי זה הפרדוקס הגדול ביותר

הגירה יכולה להיות אחד הדברים הקשים ביותר שאדם יעשה בחייו.

והיא יכולה להיות גם אחד הדברים המצמיחים ביותר.

היא יכולה להכאיב ולשחרר.

להרחיק ולקרב.

לפרק ולבנות.

ואולי דווקא היכולת להחזיק את שני הצדדים בו־זמנית היא חלק מההסתגלות הבריאה להגירה.

לא לבחור בין הכאב לבין השמחה.

אלא לתת מקום לשניהם.

כי לפעמים אפשר להיות בבית החדש שלנו – ועדיין להתגעגע לבית הישן.

ואפשר להיות אסירי תודה על החיים שבחרנו – ועדיין להתאבל על החיים שלא נחיה לעולם.

ואם אתם חיים את הפרדוקסים האלה בעצמכם, אולי אין בכך סימן שמשהו לא בסדר. אולי זו פשוט אחת הדרכים שבהן הגירה נחווית באמת.